איך שוב ושוב מתעלמים מכאב של נשים?

במשך חודשים ארוכים, נשים שעברו שאיבת ביציות במרפאת הפוריות של אוניברסיטת ייל בקונטיקט צרחו מכאבים במהלך הפרוצדורה. הן התעקשו שמשהו לא בסדר, אבל אף אחד בצוות הרפואי לא עצר לשאול למה. ההנחה האוטומטית הייתה שהן פשוט קצת היסטריות, אולי רגישות מדי, נו, מהנשים המגזימות האלה. הרי הרבה יותר נפוץ לפגוש אישה דרמטית מאשת צוות שגונבת פנטניל. בפועל, במשך חודשים אחות מהצוות גנבה את חומר ההרדמה מהמזרקים והחליפה אותו בתמיסת מי מלח. וכל הזמן הזה הנשים הרגישו הכל, ללא הרדמה. הסיפור של ייל נשמע קיצוני ומנותק, אבל הוא בסך הכל נקודת הקצה של מציאות די שגורה ויומיומית - מציאות שבה אישה כאובה תחכה בחדר המיון 30 דקות בממוצע יותר מגבר באותו המצב לפני שתקבל התייחסות, וכשהיא כבר תטופל, הסיכוי שיציעו לה שיכוך כאבים נמוך בכ-20% לעומת גבר עם תסמינים זהים. המערכת נוטה לייחס לכאב הנשי הערכת חסר כרונית, לשלוח נשים לטיפול נפשי במקום לבדיקה פיזיולוגית, ולנרמל סבל עד לרמה ש-42% מהנשים חוות כאב חמור (7 ומעלה) בבדיקה גינקולוגית ופשוט מניחות שככה זה אמור להרגיש. זה לא חייב להיות ככה. אני מזמינה אתכם להעניק לעובדות ולמנהלות (גם לעובדים ולמנהלים!) בארגון שלכן את המתנה הכי חשובה שאפשר: ידע. ההרצאה שלי Women Are Not Small Men חושפת את ההטיות המגדריות שמנהלות את העולם שלנו מבלי שאפילו שמנו לב, מחברת אותנו מחדש לעוצמות שלנו ובעיקר - נותנת את הכלים לנווט בביטחון בתוך עולם רפואי שלא תמיד מתייחס לכאב שלנו ברצינות.